תמיד אהבתי מוזיקה. תמיד. לא רק לשמוע גם לעשות.
בגיל 13 התמזל מזלי וההורים שלי קנו לי גיטרה קלאסית והביאו לי את אהרון, מורה פרטי שלימד אותי שנה לנגן.
לאחר שנה הבנתי את הפרנציפ ואמרתי לו תודה, מכאן אמשיך לבד.
לקחתי לי כמה מורים חדשים: ג'ימי פייג', דיוויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ברי סחרוף ועוד ועוד גיטריסטים שכולנו מכירים.
מהם למדתי לא פחות ממה שלמדתי מאהרון.
אחד האלבומים הראשונים שקניתי לי בעצמי מכסף שחסכתי היה Radiohead - Pablo honey ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לנגן.
לאט לאט ההורים קנו לי אקוסטית ומאוחר יותר גם גיטרה חשמלית ומגבר והתחלתי לעשות רעש.
התשוקה למוזיקה הייתה עזה. לנגן ולשמוע עוד ועוד. להתחיל להעריך מוזיקה גם במובן הטכני שלה.
הרבה אנשים שומעים בבית או לומדים מוזיקה מהאחים הגדולים שלהם או מההורים.
ההורים שלי שמעו בבית מוזיקה שלא התחברתי אליה (אולדיז וכאלה) ואת אחי עניינו רק סוסים ואופנועים.
הייתי צריך ללמוד לבד בעידן שלא היה אינטרנט וסמארטפון וכדומה.
את עיקר האהבה למוזיקה ישראלית אני חייב לאח אחר שלי, ניצן יוניוב ז"ל, שהכיר לי בעיקר רוק ישראלי. את כל הלהקות משנות ה-90 ניצן הכיר לי, את נושאי המגבעת, נקמת הטרקטור, החברים של נטאשה, כרמלה גרוס, טאטו, פורטיס, ברי, רוקפור וכדומה. כמובן שהכרתי שירים מוכרים של כולם לפני כן אבל ניצן חשף אותי למכלול היצירה ולא רק ללהיט אחד של הלהקה או הזמר.
הייתי הולך לחנויות דיסקים ועובר על הדיסקים, שואל מוכרים וקונים והכי אהבתי לשמוע המלצות של אומנים מוכרים. הייתי מסתובב בחנויות של כלי נגינה, פוגש אומנים ושואל אותם – מה הם שומעים. הייתי מסתובב בכלי זמר, בחלילית, במרום, אצל שמשון בקינג ג'ורג' ואצל אופיר לייבוביץ' (הגיטריסט של נקמת הטרקטור) שהיתה לו חנות ליד שנקין.
את הדיסקים של גונג קניתי בהמלצת ברוך בן יצחק מרוקפור, שמעתי אותו פעם ברדיו מדבר על מוזיקה.
את הדיסק של גנסיס – פוקסטרוט, קניתי בסיוע של אלי לולאי, לשעבר מרוקפור, שהשלים לי שקל שהיה חסר לי בחנות דיסקים בסנטר. חברים שלי צוחקים עליי על זה עד היום.
חבר מהלימודים הכיר לי את ג'טרו טול. ואת קינג קרימזון ויס הכרתי בהמלצת אדם אנונימי שפגשתי באוטובוס.
ככה לאט לאט צברתי עוד ועוד.
התשוקה למוזיקה היתה ענקית, הקמנו להקה, אני, גיל דיסטניק וניצן יוניוב ז"ל ועוד חברים שהתחלפו שניגנו בגיטרה בס – בלהקת "אדוני השדה". ניגנו בהופעות, חיממנו להקות כתבנו שירים והיה לנו מדהים וקשה. מדהים כי אין כמו לעמוד על במה ולשיר שירים שלך, באמת שאין. וקשה כי היינו רק ילדים והיינו צריכים עזרה בהסעות ובקניית ציוד.
הדבר שהכי אהבנו היה לחזור מהופעות, לרדת למקלט ולנגן לתוך הלילה. במושב בחוץ דממת צרצרים ואנחנו למטה מבוצרים, נותנים בראש, שעות.
גראס - השיר הראשון שלנו בשנת 1995 מילים: ניצן יוניוב ז"ל (מימין), לחן ושירה: גיל דיסטניק (בתופים) ואני משמאל.
צילום: מורן חלפון
היינו רעבים להצליח, נסענו עם כל הציוד באוטובוס מהמושב לנתניה לאודישן לתחרות להקות. פעם נסעתי עם ניצן לר"ג לחפש את הבית של מקס גת מור (שפיות זמנית) להביא לו קלטת שלנו עבור תחרות דומה. התחייבנו למועדונים ופאבים על כמות אנשים שנביא והיינו משלמים מכיסנו עבור האנשים שלא הגיעו. הופענו במרתף העליון של בית ליסין במקביל לאביתר בנאי והופענו במועדונים בדרום תל אביב, כאלה שהמשטרה באה לסגור בגלל רעש.
לימים הלהקה התפרקה בגלל הקשיים הטכניים והכלכליים, ניצן עזב את המושב לראשל"צ, אני רציתי להשקיע בבגרויות והיה לנו קשה לרכז מאמצים בלהקה.
ביום 15 למאי 1998 ניצן ירה בעצמו ולמחרת נפטר, החבורה בלי ניצן היא כמו גוף בלי נשמה.
שניצן מת, משהו מת גם אצלי. מאז אני לא יכול לשיר ליד אנשים ולמעשה אפילו לא לעצמי. האהבה למוזיקה נשארה אבל הצטמצמה לכדי משהו בסיסי.
 |
| המקלט שלנו במושב גינתון |
בשנה שנתיים האחרונות, משהו בי התעורר.
התחלתי להחזיר לעצמי את התשוקה למוזיקה, הרי היום זה הרבה יותר קל, יש פייסבוק, יש יו טיוב, יש שאזאם ויש רוקר טוב (תוכנית רדיו בעריכת בועז כהן ב-88FM) יש גוגל מיוזיק ויש אותי.
חזרתי לעצמי!
התחלתי לשמוע עוד ועוד, ואם פעם הייתי פוסל משהו כי הוא נשמע לי כמו פופ היום אני שומע כמעט הכל.
הכרתי עשרות אם לא מאות להקות חדשות, חזרתי לשמוע המלצות של אמנים ברדיו, בפייסבוק ואיפה לא. ישר הולך וקונה את הדיסק במקרה הטוב, ברע , מוריד מהאינטרנט.
הכרתי מוזיקת עולם, הכרתי מוזיקה אלקטרונית, רוק, פופ, אינדי-רוק, הכרתי עוד להקות פרוג, ובריטפופ, ועוד ועוד ועוד ועוד...
מה שהוביל אותי להקמת הבלוג: מה אתה שומע? שמרכז טעמם האינסטקטיבי של אומנים באשר למה שהם שומעים בבית. אני רוצה עוד ועוד המלצות.
אם פעם חשבתי שאני מבין גדול במוזיקה כי הכרתי בניגוד לרוב חברי את גונג, יס, רוקסי מיוזיק ודייב אדמונדס היום אני מבין שאני בעצם לא מבין כלום. פשוט כלום.
אבל התעוררתי.
