יום שישי, 3 בפברואר 2012

מערבולות של צלילים, נחלים ובתים

אחד מהאלבומים הכי טובים שיצאו השנה הוא J.VIEWZ- RIVERS AND HOMES

אני בדרך כלל לא כותב על אלבום כזה או אחר אבל הפעם אחרוג ממנהגי.

היצירה של יונתן דגן היא בעיני יצירת מופת. פשוט יצירת מופת.
ההיכרות שלי עם J.VIEWZ התחילה כמה חודשים לאחר יציאת אלבומה הראשון MUSE BREAKS בהתחלה ששמעתי את האלבום אהבתי אותו מאד. וכשהצגתי אותו בפני חבריי אמרתי להם שחבל שאין מוזיקה כזאת בארץ, חבל שאין יוצרים ישראלים שעושים מוזיקה כ"כ אינטליגנטית ומעניינת.

כשהתברר לי שמדובר בהרכב ישראלי, גם אם פועל מניו יורק הייתי המום ומבסוט כאחד, אולי יש תקווה ואולי יש עוד הרכבים ישראלים שיוצרים מוזיקה כזאת מעניינת ומטריפה.

האלבום האחרון של דגן הוא פשוט יצירה מושלמת בעיני והוא ערוך ומוגש כמו ארוחת גורמה. לדעתי דגן ערך אותו בכישרון שלא נופל מ- DARK SIDE OF THE MOON או ABBEY RD.

תגידו שהשתגעתי, יכול להיות אבל זה מה שאני חושב ומרגיש כשאני שומע אותו בלופים בשנה האחרונה כמעט מידי יום.
הוא מתחיל במנות פתיחה טעימות במיוחד ומעוררות תיאבון ממשיך במנות עיקריות מלוות ביין משובח, לאחר מכן מוגשים הקינוחים ולבסוף מנת פרידה מושלמת עם טעם של עוד.

באלבום הזה יש את כל מה שאני אוהב במוזיקה, גם הרמוניות קוליות, מוטיבים חוזרים ומודולציות, גם משחקי תופים, גם אלקטרוניקה ברמה הכי גבוהה, גם נגיעות של רוק, גם אייטיז, שירה משובחת של כל המשתתפים, סאונד משובח שמגביר את המוזיקה ומחליש את השירה כמו שאני אוהב וגם פזמונים ללא שירה שבעיני הם חובה כמעט בכל שיר שנועד לרגש.

לא פחות חשוב, יש באלבום המון טבע, חלל, ים, שמים, עננים והמון המון אהבה.
כל אלה יוצרים תמהיל משובח של קונספט מופלא.

R&H מתחיל כמו אלבומים מעטים מאד אחרים שכבר בצליל הראשון שלהם אתה יודע שאתה עומד בפני יצירה מדהימה. אלבומים נוספים כאלה הם KID A, NEVERMIND, אביתר בנאי הראשון, כשהגיטרה מנסרת את הלילה ועוד כמה אלבומים אחרים.

התחלת האלבום מאד במבטיחה והשיר הראשון הוא מנת פתיחה מצויינת. גם בהופעות הלהקה מתחילה עם השיר הזה ומכניסה את כולם לאווירה ששייכת רק ל-R&H אחריה מיד מגיע SALTY AIR שיר מצויין שממש מאפשר להריח את ריח הים המלוח בנחיריים.



השיר הבא Wht U Hv for the Sun קצת יותר מקפיץ אך עם זאת עדיין סוג של צ'יל.
אחריו עוברים לשלב המנות העיקריות, Prelude ו- Oh, Something's Quiet מיד אחריו שנותנים ביטוי נוסף לסאונד המשובח והתחלת המוטיבים שיחזרו בהמשך ע"י מערבולות של אלקטרוניקה.



Meantime (Little Notes) הממוחזר והמשופר מהאלבום הראשון מבוצע באופן מתקדם ובשל יותר מבאלבום הראשון והוא שודרג כך שיתאים לאווירה הטבעית חללית שבאלבום.



This City Means No Love מכניס אותנו לאווירה הרוקיסטית ג'אזית עם ארסנל של כלי נגינה רבים הכוללים כלי נשיפה ועיבוד מצויין.



Building a Home הוא שילוב של הומאז לשנות השמונים עם חוויה של שנות האלפיים, יצירה מדהימה שמכינה אותנו לשלב הקינוחים.



Far Too Close שיונתן תמיד מקדיש בהופעות לפיל קולינס הוא שיר מצויין עם אלקטרוניקה וסאונדים מדהימים, מלאכת מחשבת של טכניקה, כישרון ומוזיקאליות יוצאת מן הכלל. בכל שלב ושלב בשיר הזה בקודמיו ובאלה שאחריו כל קליד, כל נגיעת אלקטרו, כל ביט וכל טון פשוט יושבים ומתמזגים בצורה מושלמת. הכל בטוב טעם והכל בדיוק במידה ובכמות.



מה שמכין אותנו לקינוח העיקרי, לשיר אולי הכי טוב ביצירה: Come Back Down ממתק פשוט ומצויין. כל מילה נוספת עליו מיותרת.



לסיום ולמנת ה"טעם של עוד" מגיש לנו דגן את: About the Sea שכמה שתשמעו אותו יותר תבינו שהוא מסכם בצורה מופלאה את כל האלבום, את הסאונדים, את מערבולות הקלידים וההמונד והסיום בפייד האוט ארוך ומתסכל שאומר שצריך להיפרד.



עיצוב האלבום מועמד לפרס הגראמי אפילו שאת העטיפה עיצב דגן בעצמו ללא הכשרה פורמאלית בעיצוב והדבר כנראה יביא ללהקה הכרה בינ"ל גדולה יותר גם בתחום המוזיקאלי.

האלבום הזה הוא חובה בכל בית מבלי להגזים הוא מקסים ומושלם. ניכר כי הוא נוצר עם המון האהבה ולא פלא כי הוא נוצר במשך שנה שלמה ב- WORK IN PROGRES כך שלדגן היה זמן רב לבשל את הארוחה הזו. עם המון טעמים ותבלינים, ריחות וצלילים, נחלים ובתים.

יום שישי, 6 בינואר 2012

התעוררות


תמיד אהבתי מוזיקה. תמיד. לא רק לשמוע גם לעשות.
בגיל 13 התמזל מזלי וההורים שלי קנו לי גיטרה קלאסית והביאו לי את אהרון, מורה פרטי שלימד אותי שנה לנגן.
לאחר שנה הבנתי את הפרנציפ ואמרתי לו תודה, מכאן אמשיך לבד.
לקחתי לי כמה מורים חדשים: ג'ימי פייג', דיוויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ברי סחרוף ועוד ועוד גיטריסטים שכולנו מכירים.
מהם למדתי לא פחות ממה שלמדתי מאהרון.
אחד האלבומים הראשונים שקניתי לי בעצמי מכסף שחסכתי היה Radiohead  -  Pablo honey ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לנגן.
לאט לאט ההורים קנו לי אקוסטית ומאוחר יותר גם גיטרה חשמלית ומגבר והתחלתי לעשות רעש.
התשוקה למוזיקה הייתה עזה. לנגן ולשמוע עוד ועוד. להתחיל להעריך מוזיקה גם במובן הטכני שלה.
הרבה אנשים שומעים בבית או לומדים מוזיקה מהאחים הגדולים שלהם או מההורים.
ההורים שלי שמעו בבית מוזיקה שלא התחברתי אליה (אולדיז וכאלה) ואת אחי עניינו רק סוסים ואופנועים.
הייתי צריך ללמוד לבד בעידן שלא היה אינטרנט וסמארטפון וכדומה.

את עיקר האהבה למוזיקה ישראלית אני חייב לאח אחר שלי, ניצן יוניוב ז"ל, שהכיר לי בעיקר רוק ישראלי. את כל הלהקות משנות ה-90 ניצן הכיר לי, את נושאי המגבעת, נקמת הטרקטור, החברים של נטאשה, כרמלה גרוס, טאטו, פורטיס, ברי, רוקפור וכדומה. כמובן שהכרתי שירים מוכרים של כולם לפני כן אבל ניצן חשף אותי למכלול היצירה ולא רק ללהיט אחד של הלהקה או הזמר.

הייתי הולך לחנויות דיסקים ועובר על הדיסקים, שואל מוכרים וקונים והכי אהבתי לשמוע המלצות של אומנים מוכרים. הייתי מסתובב בחנויות של כלי נגינה, פוגש אומנים ושואל אותם – מה הם שומעים. הייתי מסתובב בכלי זמר, בחלילית, במרום, אצל שמשון בקינג ג'ורג' ואצל אופיר לייבוביץ' (הגיטריסט של נקמת הטרקטור) שהיתה לו חנות ליד שנקין.

את הדיסקים של גונג קניתי בהמלצת ברוך בן יצחק מרוקפור, שמעתי אותו פעם ברדיו מדבר על מוזיקה.
את הדיסק של גנסיס – פוקסטרוט, קניתי בסיוע של אלי לולאי, לשעבר מרוקפור, שהשלים לי שקל שהיה חסר לי בחנות דיסקים בסנטר. חברים שלי צוחקים עליי על זה עד היום.
חבר מהלימודים הכיר לי את ג'טרו טול. ואת קינג קרימזון ויס הכרתי בהמלצת אדם אנונימי שפגשתי באוטובוס.
ככה לאט לאט צברתי עוד ועוד.

התשוקה למוזיקה היתה ענקית, הקמנו להקה, אני, גיל דיסטניק וניצן יוניוב ז"ל  ועוד חברים שהתחלפו שניגנו בגיטרה בס – בלהקת "אדוני השדה". ניגנו בהופעות, חיממנו להקות כתבנו שירים והיה לנו מדהים וקשה. מדהים כי אין כמו לעמוד על במה ולשיר שירים שלך, באמת שאין. וקשה כי היינו רק ילדים והיינו צריכים עזרה בהסעות ובקניית ציוד.
הדבר שהכי אהבנו היה לחזור מהופעות, לרדת למקלט ולנגן לתוך הלילה. במושב בחוץ דממת צרצרים ואנחנו למטה מבוצרים, נותנים בראש, שעות.



גראס - השיר הראשון שלנו בשנת 1995 מילים: ניצן יוניוב ז"ל (מימין), לחן ושירה: גיל דיסטניק (בתופים) ואני משמאל.
צילום: מורן חלפון

היינו רעבים להצליח, נסענו עם כל הציוד באוטובוס מהמושב לנתניה לאודישן לתחרות להקות. פעם נסעתי עם ניצן לר"ג לחפש את הבית של מקס גת מור (שפיות זמנית) להביא לו קלטת שלנו עבור תחרות דומה. התחייבנו למועדונים ופאבים על כמות אנשים שנביא והיינו משלמים מכיסנו עבור האנשים שלא הגיעו. הופענו במרתף העליון של בית ליסין במקביל לאביתר בנאי והופענו במועדונים בדרום תל אביב, כאלה שהמשטרה באה לסגור בגלל רעש.

לימים הלהקה התפרקה בגלל הקשיים הטכניים והכלכליים, ניצן עזב את המושב לראשל"צ, אני רציתי להשקיע בבגרויות והיה לנו קשה לרכז מאמצים בלהקה.
ביום 15 למאי 1998 ניצן ירה בעצמו ולמחרת נפטר, החבורה בלי ניצן היא כמו גוף בלי נשמה.

שניצן מת, משהו מת גם אצלי. מאז אני לא יכול לשיר ליד אנשים ולמעשה אפילו לא לעצמי. האהבה למוזיקה נשארה אבל הצטמצמה לכדי משהו בסיסי.

המקלט שלנו במושב גינתון
בכל השנים שחלפו, לימודים, צבא, עבודה, משפחה, הייתי מנותק, שמעתי גלגל"צ ואת מה שהאכילו אותי בפלייליסט בנוסף לדברים הבסיסיים שגדלתי עליהם. הייתי מקטלג מוזיקה כמו אידיוט: זה פופ, זה מזרחית, זה מטאל, זה ישן וזה סתם חרא.

בשנה שנתיים האחרונות, משהו בי התעורר.
התחלתי להחזיר לעצמי את התשוקה למוזיקה, הרי היום זה הרבה יותר קל, יש פייסבוק, יש יו טיוב, יש שאזאם ויש רוקר טוב (תוכנית רדיו בעריכת בועז כהן ב-88FM) יש גוגל מיוזיק ויש אותי.



חזרתי לעצמי!
התחלתי לשמוע עוד ועוד, ואם פעם הייתי פוסל משהו כי הוא נשמע לי כמו פופ היום אני שומע כמעט הכל.
הכרתי עשרות אם לא מאות להקות חדשות, חזרתי לשמוע המלצות של אמנים ברדיו, בפייסבוק ואיפה לא. ישר הולך וקונה את הדיסק במקרה הטוב, ברע , מוריד מהאינטרנט.
הכרתי מוזיקת עולם, הכרתי מוזיקה אלקטרונית, רוק, פופ, אינדי-רוק, הכרתי עוד להקות פרוג, ובריטפופ, ועוד ועוד ועוד ועוד...
מה שהוביל אותי להקמת הבלוג: מה אתה שומע? שמרכז טעמם האינסטקטיבי של אומנים באשר למה שהם שומעים בבית.  אני רוצה עוד ועוד המלצות.

אם פעם חשבתי שאני מבין גדול במוזיקה כי הכרתי בניגוד לרוב חברי את גונג, יס, רוקסי מיוזיק ודייב אדמונדס היום אני מבין שאני בעצם לא מבין כלום. פשוט כלום.

אבל התעוררתי.