אתר חדש ומגניב - לעז

כנסו להתרשמות 

אהבה למוזיקה מכל סוג או יחסים עם מוזיקה לפי הצורך

התרבות משתנה ואיתה גם הסגנון, אי אפשר לעצור את זה ולא להכחיש את זה.
יש לי תאוריה שהמין האנושי ישמיד את עצמו בסופו של דבר באמצעות הטכנולוגיה ולכך יש לי דוגמא קבועה שאני נותן כשאני מדבר על זה.
תאורית המזלג. התאוריה אומרת בקצרה כי האדם הקדמון המציא לעצמו כלי אוכל וכל הזמן שיפר אותם עד למזלג שאנחנו מכירים היום. המזלג לא יכול היה להישאר ענף מחודד או אבן מחודדת אלא חייב היה לעבור תהליך מתמשך של שיפור.
כך כמובן גם בכל שאר התחומים ובסופו של דבר נמציא או נשתמש במשהו שיהרוג אותנו.

גם המוזיקה עוברת תהליך אין סופי של שיפור, שדרוג וערבוב. ההשפעות שיש על אמנים ישראלים ניכרת במוזיקה שלהם. אי אפשר להכחיש שמשינה הושפעה בתחילת דרכה מלהקות בריטפופ שונות ולאחר מכן יובל בנאי ושלומי ברכה עברו לבוב דילן עם שיא הרגש וכדומה.
אביב גפן שמע את פינק פלויד שעבד על אביב גפן III וכך גם החברים של נטאשה עם רדיו בלה בלה והדוגמאות רבות.
בכל אופן המוזיקה לא יכולה לעמוד במקום ועל אף שישראלים מאד אוהבים מוזיקה מפעם היא עדיין מתפתחת ומשתדרגת טכנית.

כמובן שזה לא דבר רע.

האומנים והלהקות שהוזכרו, גדלו והתפתחו עם השנים, ההפקה השתפרה והציוד התחדש.

במוזיקה המזרחית לעומת זו אנו עדים למגמה הפוכה:

בעבר זמרים היו משקיעים בטקסטים והיה ניתן לשמוע שירים עם מסרים מגוונים כמו של דקלון, זוהר ארגוב, מרגלית צנעני, יואב יצחק, אביהו מדינה וכדומה.

היום ההפקה השתפרה משמעותית אולם הטקסטים הופכים רדודים ומגוחכים וזאת במטרה לפנות למכנה הנמוך הרחב ביותר ולהרוויח כמה שיותר כסף. אני בספק רב אם שלום חנוך או אביתר בנאי מתעסקים עם הכספים שלהם יותר מאשר עם המוזיקה שלהם. אני מוכן להתחייב שקובי פרץ ואייל גולן כן מתעניינים במספר ההורדות בסלולר מאשר בכל הנוגע לאיכות השירים והטקסט.

לדעתי זה עצוב אבל למדתי לחיות עם זה שלא כמו רבים אחרים שכל הזמן דואגים לשייך עצמם לאחת מקבוצות האהדה למוזיקה לפי סגנון.

פעם זה היה ממש מטריד אבל היום, אני מודה, לא אכפת לי ואפילו הייתי מעדיף לפזז בחתונה עם שיר של דודו אהרון מאשר עם שיר של אהוד בנאי.

הגעתי למסקנה שישנם כמה סוגים של אוהבי מוזיקה:

בוא נקרא לקבוצה הראשונה והקטנה ביותר "הכבדים". הכבדים אוהבים את המוזיקה האיכותית, כזו שלא שומעים בחתונות, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז להקות שלא משמיעים בגלגל"צ כמו גטרו טול, ג'נסיס של פעם, YES, גונג, אמרסון לייק אנד פאלמר, כאמל וכדומה.

זו קבוצה של אנשים שמבינים את המורכבות של המוזיקה ומעריכים אותה.

הקבוצה הגדולה ביותר היא הקבוצה של "הרגילים". הרגילים שומעים מוזיקת מיין סטרים. כל מה שבגלגל"צ בפליליסט. כל מה שנשמע כלפי חוץ כשיר טוב או כמוזיקה יפה. כמו שירי פופ פשוטים עם זמרות וירטואוזיות או מוזיקה מתחנפת. מוזיקה שבדר"כ אינה צורמת באוזן, קליטה ורכה.

קבוצת "השמחה". השמחה, שומעים רק מוזיקה שמחה ומקפיצה, בעיקר מזרחית עם טקסטים מטופשים וחסרי מעוף. אנשים אלה בדר"כ לא פתוחים לסגנונות אחרים ואוהבים בעיקר את המוזיקה המסולסלת והמונוטונית כזאת שמנגנים בארועים.

אני הגעתי למסקנה שלא חייבים לבחור. למרות שאני נוטה להשתייך לקבוצת הכבדים, אני יכול להנות בבוקר מקינג קרימזון אצל בועז כהן ב- 88FM. בצהרים לשמוע בגלגל"צ את קרן פלס או גלעד שגב ובערב לרקוד בחתונה עם אש של קובי פרץ או עם אינפקטד.

מה שבטוח שהמוזיקה מתפתחת, חלק איכותית יותר חלק פחות, שנהיה זקנים לא נוכל לשמוע את המוזיקה של הילדים שלנו כי "מי יכול לשמוע את הרעש הזה"? ובסוף היא תהרוג אותנו.

המלצה על בלוג: לונדון קולינג של בועז כהן

אני מזמין אתכם להתרשם מהבלוג של בועז כהן, מוזיקאי ושדרן רדיו מ-88FM הבלוג מהטובים לטעמי ברשת:

לונדון קולינג

כמו כן אתם מוזמנים להיכנס להצטרף לדף של המאזינים של רדיו 88FM שהקמתי.

לחצו כאן לכניסה והצטרפות

ביקורת על הסרט רחובות ברוקלין – אנתוני פקווה 2009

גם הפעם החלטתי לכתוב ביקורת על הסרט האחרון שראיתי: "רחובות ברוקלין" ובאנגלית: Brooklyn's Finest. הסרט, מבית היוצר של הבמאי, אנתוני פקווה, שאחראי גם על הסרט: "יום אימונים מסוכן", שגם כן עוסק בשוטרי NYPD.
כמו ביום אימונים מסוכן גם בסרט רחובות ברוקלין מוצבים שוטרים בהשוואה לעבריינים והגבולות מטשטשים בין עבודת השוטרים לחיי העבריינים או לשוטרים מושחתים והכול מתערבב יחדיו לקלחת של דילמות מוסריות ומצפון והמון עצבים חשופים.

בסרט רחובות ברוקלין מוצגים שלושה שוטרים מתחנה אחת ממעמד שונה: אדי, אותו מגלם ריצ'רד גיר, שהנו שוטר סיור הנמצא ימים ספורים לקראת הפנסיה ונאלץ לחפוף טירונים מורעלים ועושה מאמצים להימנע מחתירה למגע עם פושעים (גם כשאלה מקללים אותו ומשפילים אותו בציבור). אדי מבקר דרך קבע את שנטל, זונה יפיפייה.

טנגו, אותו מגלם דון צ'דל, הנו סוכן סמוי שנאלץ לשבת שלוש שנים בכלא בכדיי לזכות באמון של קאז, ראש ארגון פשע מסוכן אותו מגלם ווסלי סנייפס, קאז ישב יחד עם טנגו בכלא ואף הציל את חייו בכלא ובכך הפכו לחברים טובים.

סאל (איתן הוק), שוטר ביחידה למלחמה בסמים שמתקשה לפרנס את משפחתו ממשכורת של שוטר ולא מצליח לממן מעבר דירה מדירתו מלאת העובש שגרמה לאסטמה של אשתו ההריונית (עם תאומים) להחמיר ולכן מחפש תמיד לקחת לעצמו כספי סמים מהפשיטות שבהן הוא משתתף.

הסרט אינו בעל עלילה ברורה והוא אפילו משעמם ברובו. במהלך העלילה אנו נחשפים לדילמות המוסריות שאליהן נקלעים הגיבורים ולאופן שבו הם מתמודדים עימן.
הסרט מותח ביקורת חריפה על מערכות אכיפת החוק בניו יורק עם עקיצות לראש העיר לשעבר ג'וליאני ועל כך שהשוטרים אינם מסוגלים לבצע עבודות שיטור כראוי בגלל מצוקה כספית ומעמד מתרופף.

מבחינת הנרטיב, נעשתה עבודה סבירה עם התהליך שעוברים הגיבורים אם כי ישנו מחסור מסוים בהיכרות עימם אלא רק עם האינטרס הקלישאתי שלהם. למותר לציין כי לדעתי, איתן הוק מצויין כרגיל, דון צ'דל פרווה ואינו משכנע כי הוא סוכן סמוי וריצ'רד גיר פשוט גרוע. כך שמשהו דיי התפספס בסרט גם מבחינת הליהוק וגם מבחינת העלילה שהיא בעייתית.

מבחינת המסר, מדובר במסר המשלב ביקורת נוקבת וחריפה על משטרת ניו יורק ועל טבע האדם.
הסרט נותן ביציאה ממנו תחושה של סרט טוב במיוחד לאחר הסוף שמנקז אליו את שיא העלילה ופותר את הקונפליקטים של הדמויות.

בסך הכל מדובר בסרט טוב אם כי לא שווה להשקיע בו 100 ₪ (כרטיסים, פופקורן ושתייה) אלא למצוא אלטרנטיבה אחרת לצפייה בו.

רשימת ההשמעה הטובה ביותר ברשת האינטרנט

ביקורת על הסרט אוואטר – ג'יימס קמרון – 2009 - AVATAR

אני יודע שהבלוג שלי לא עוסק בקולנוע עם כי במוזיקה אולם התחשק לי לרשום את הפוסט הזה אודות הסרט הכי יקר ומדובר בשנת 2009 ואולי המדובר ביותר מאז ומעולם. 300 מליון דולר להפקתו.

למי שאינו בקיא כ"כ בקלונוע קצת פרטים לגביי הסרט: במאי הסרט, ג'יימס קמרון נחשב לאחד הבימאים היצירתיים והמוכשרים ביותר בהוליווד ובדר"כ עוסק בפרויקטים מגאלומנים שמקדימים את זמנם כמו סרטי "שליחות קטלנית" 1 ו-2, "שקרים אמיתיים", "הנוסע השמיני" והפרויקט הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע עד היום "טיטאניק" שהרוויח למעלה מ- 1,835,000,000$. (אגב אוואטר נמצא בדירוג במקום ה-41* אך ורק לאחר שבועיים משחרורו לבתי הקולנוע מה שעשוי בהחלט להיות הסרט הרווחי ביותר לדעתי בכל הזמנים).

סרטיו של קמרון עוסקים בדר"כ ביצריו הרעים של האדם שמביא על עצמו חורבן בדרך כזו או אחרת.

יש כל כך הרבה ביקורות טובות ורעות על הסרט, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. מבקרים מסויימים טוענים שהוא קלישאתי וילדותי ואינו מורכב ואחרים טוענים שהוא יצירת מופת.

מה שבטוח הוא שהסרט משאיר חותם עמוק בתעשיית הקולנוע ובצופים במיוחד ב- D3 כי שום דבר כזה עוד לא נראה על המסך.

העולם שהסרט יוצר ומכניס אותנו אליו הוא עולם מדהים ביופיו וביצירתיות שלו ומשווה לא פעם לעולם שמתחת לפני הים (מה שמתקשר לחיבתו של קמרון לצלילה). עולם שבו מרחפות כל מיני ישויות מוזרות זוהרות ומהפנטות והטבע נראה כה יפה. (צריך לראות בשביל להבין).

הטכנולוגיה שבה השתמש קמרון ליצירת הסרט הינה טכנולוגית "Motion Capture" שבאמצעותה הוא יוצר את בני שבט הנאבי שהם הילדים של כוכב פנדורה שבו מתרחשת העלילה.

טכנולוגיה זו בעצם היא הלבשה של אנימציה ממוחשבת על תנועה אנושית אמיתית, כלומר כל תנועה של דמות הינה תנועה אמיתית של שחקן לרבות תווי הפנים והדיבור שאותם הוא קלט באמצעות חיישנים מיוחדים שהוצמדו לפני השחקנים. ואכן הדמויות נראות אמיתיות לחלוטין!

עלילת הסרט עוסקת בפשטות בתאוות האדם למחצבים של עמים אחרים כפי שקרה בכדור הארץ בתקופת הקולוניאליזם שבו עמי המערב השתלטו והשתמשו ועושים זאת עד היום על מחצבי ואוצרות הטבע של מדינות מתפתחות פחות ואגב מנסים להטמיע את התרבות המערבית הדורסנית והקפיטליסטית. העלילה אינה חדשנית ואינה שונה מהפקות קודמות כמו: "רוקד עם זאבים", "פוקהונטס", "לב אמיץ", "אפוקליפטו" שבכולם מנסה עם להשתלט על טריטוריה של עם אחר ולכפות עליו את רצונותיו ותרבותו.

גם כאן מוצנח לתוך הילידים אדם חיצוני שאינו מהם ובמהלך התערבבותו איתם הוא עובר תהליך שמשנה את עולמו ועולמם.

במקרה הזה ג'ייק סולי אותו מגלם סם וורינגטון, נכה בכסא גלגלים נמצא מתאים גנטית לאוואטר, גוף מהונדס גנטית של בן שבט נאבי שאליו ניתן לחדור דרך סוג של איפנוזה (בדיוק כמו במטריקס) ולהפעיל אותו.

סולי מגיע לפנדורה, נכנס לשבט הנאבי ולומד את דרכם.

יש לציין כי החיבור לטבע נעשה בסרט בצורה יפיפייה, הזרימה של בני השבט בטבע והחיבור שלהם לחיות ולעצים באה לידי ביטוי באופן מבריק (שאותו לא אחשוף, כדי לא להרוס) שמדגיש את החיבור האמיתי שלהם למארג החיים, לחיי לצומח ולאדמה.

המסרים העיקריים בעיניי של הסרט הוא כמובן הביקורת כלפי התרבות המערבית העוינת והקפיטליסטית המחפשת כל העת להשתלט על מחצבים ואוצרות טבע של עמים אחרים וכן השמדת היערות והטבע  וחוסר היכולת של האדם לחיות בשיתוף עם הטבע שמצידו מוכן לספק לנו כל מה שאנחנו זקוקים לו.

בכל מקרה אני אישית יצאתי מהסרט לתוך קניון, וקיבלתי בחילה מהעובדה שאני דורך בתוך העולם המכוער שיצרנו לעצמנו והצטערתי שלא יכולתי להישאר עוד קצת בפנדורה, על הצמחים הזוהרים, והנופים עוצרי הנשימה.

בשורה התחתונה אני ממליץ מאד לראות את הסרט כי הסיפור פשוט יפה ומעניין, המסרים חשובים וכואבים והביצוע פשוט מושלם.

* נכון ליום 14/01/2010 הסרט נמצא במקום ה-2 ובוודאי יגיע למקום הראשון כפי שצפיתי כבר בכתיבת הפוסט.