יום חמישי, 2 בספטמבר 2010

אהבה למוזיקה מכל סוג או יחסים עם מוזיקה לפי הצורך

התרבות משתנה ואיתה גם הסגנון, אי אפשר לעצור את זה ולא להכחיש את זה.
יש לי תאוריה שהמין האנושי ישמיד את עצמו בסופו של דבר באמצעות הטכנולוגיה ולכך יש לי דוגמא קבועה שאני נותן כשאני מדבר על זה.
תאורית המזלג. התאוריה אומרת בקצרה כי האדם הקדמון המציא לעצמו כלי אוכל וכל הזמן שיפר אותם עד למזלג שאנחנו מכירים היום. המזלג לא יכול היה להישאר ענף מחודד או אבן מחודדת אלא חייב היה לעבור תהליך מתמשך של שיפור.
כך כמובן גם בכל שאר התחומים ובסופו של דבר נמציא או נשתמש במשהו שיהרוג אותנו.

גם המוזיקה עוברת תהליך אין סופי של שיפור, שדרוג וערבוב. ההשפעות שיש על אמנים ישראלים ניכרת במוזיקה שלהם. אי אפשר להכחיש שמשינה הושפעה בתחילת דרכה מלהקות בריטפופ שונות ולאחר מכן יובל בנאי ושלומי ברכה עברו לבוב דילן עם שיא הרגש וכדומה.
אביב גפן שמע את פינק פלויד שעבד על אביב גפן III וכך גם החברים של נטאשה עם רדיו בלה בלה והדוגמאות רבות.
בכל אופן המוזיקה לא יכולה לעמוד במקום ועל אף שישראלים מאד אוהבים מוזיקה מפעם היא עדיין מתפתחת ומשתדרגת טכנית.

כמובן שזה לא דבר רע.

האומנים והלהקות שהוזכרו, גדלו והתפתחו עם השנים, ההפקה השתפרה והציוד התחדש.

במוזיקה המזרחית לעומת זו אנו עדים למגמה הפוכה:
בעבר זמרים היו משקיעים בטקסטים והיה ניתן לשמוע שירים עם מסרים מגוונים כמו של דקלון, זוהר ארגוב, מרגלית צנעני, יואב יצחק, אביהו מדינה וכדומה.

היום ההפקה השתפרה משמעותית אולם הטקסטים הופכים רדודים ומגוחכים וזאת במטרה לפנות למכנה הנמוך הרחב ביותר ולהרוויח כמה שיותר כסף. אני בספק רב אם שלום חנוך או אביתר בנאי מתעסקים עם הכספים שלהם יותר מאשר עם המוזיקה שלהם. אני מוכן להתחייב שקובי פרץ ואייל גולן כן מתעניינים במספר ההורדות בסלולר מאשר בכל הנוגע לאיכות השירים והטקסט.

לדעתי זה עצוב אבל למדתי לחיות עם זה שלא כמו רבים אחרים שכל הזמן דואגים לשייך עצמם לאחת מקבוצות האהדה למוזיקה לפי סגנון.

פעם זה היה ממש מטריד אבל היום, אני מודה, לא אכפת לי ואפילו הייתי מעדיף לפזז בחתונה עם שיר של דודו אהרון מאשר עם שיר של אהוד בנאי.

הגעתי למסקנה שישנם כמה סוגים של אוהבי מוזיקה:
בוא נקרא לקבוצה הראשונה והקטנה ביותר "הכבדים". הכבדים אוהבים את המוזיקה האיכותית, כזו שלא שומעים בחתונות, רוק מתקדם, ג'אז, בלוז להקות שלא משמיעים בגלגל"צ כמו גטרו טול, ג'נסיס של פעם, YES, גונג, אמרסון לייק אנד פאלמר, כאמל וכדומה.
זו קבוצה של אנשים שמבינים את המורכבות של המוזיקה ומעריכים אותה.

הקבוצה הגדולה ביותר היא הקבוצה של "הרגילים". הרגילים שומעים מוזיקת מיין סטרים. כל מה שבגלגל"צ בפליליסט. כל מה שנשמע כלפי חוץ כשיר טוב או כמוזיקה יפה. כמו שירי פופ פשוטים עם זמרות וירטואוזיות או מוזיקה מתחנפת. מוזיקה שבדר"כ אינה צורמת באוזן, קליטה ורכה.

קבוצת "השמחה". השמחה, שומעים רק מוזיקה שמחה ומקפיצה, בעיקר מזרחית עם טקסטים מטופשים וחסרי מעוף. אנשים אלה בדר"כ לא פתוחים לסגנונות אחרים ואוהבים בעיקר את המוזיקה המסולסלת והמונוטונית כזאת שמנגנים בארועים.

אני הגעתי למסקנה שלא חייבים לבחור. למרות שאני נוטה להשתייך לקבוצת הכבדים, אני יכול להנות בבוקר מקינג קרימזון אצל בועז כהן ב- 88FM. בצהרים לשמוע בגלגל"צ את קרן פלס או גלעד שגב ובערב לרקוד בחתונה עם אש של קובי פרץ או עם אינפקטד.

מה שבטוח שהמוזיקה מתפתחת, חלק איכותית יותר חלק פחות, שנהיה זקנים לא נוכל לשמוע את המוזיקה של הילדים שלנו כי "מי יכול לשמוע את הרעש הזה"? ובסוף היא תהרוג אותנו.

תגובה 1:

  1. פוסט מעניין.
    יכול להסכים איתך אבל חייב להעיר שאני נהנה להפיץ מוסיקה איכותית גם לאנשי הקבוצות השונות שיש בהם את אלו שמוכנים להתעמק קצת יותר או להתנסות...

    השבמחק